כבר בכיתה א' או ב' יכולתי לראות שכתב היד שלי לא מצליח להתעגל ולהיכנס יפה לשורות כמו אצל חברותי. ניסיתי. לא הלך. זה בגלל שיש לך ידיים שמאליות אמר לי הקוף שלי. והוכיח את טענותיו שוב ושוב בכל אתגר שדרש ממני תבונת ידיים.
השתכנעתי. וניתבתי את חיי הרחק מאתגרים הדורשים תכנון מדויק, ומוטוריקה עדינה.
הצלחתי להתחמק, עד שהגעתי לתואר הראשון. בלימודי ריפוי בעיסוק היה בעבר קורס חובה שכלל נגרות ומלאכת יד.
מצאתי את עצמי פורסת בפני המנחה, תוכנית ובה מפורטים כל שלבי הביצוע והמידות הנדרשות, להכנת מתקן לתבלינים.
הבחירה שלנו (של הקוף ושלי) נבעה מכך שזה היה הדבר הכי קטן, סולידי, ופשוט לביצוע. הייתי שונה מרוב חברותי ללימודים, שממש נהנו מהקורס הזה, פלירטטו עם מסורים ושופינים, ויצרו דברים מדהימים.
בסיום הקורס חזרתי הביתה עם מפלץ שלא דמה בשום צורה לתכנון המקורי 😬
אמא שלי ממש שמחה: איזה יופי של שידת נעליים! מה, עשית אותה בעצמך?
זה מדף לתבלינ.. ניסיתי להסביר, והפסקתי. יאללה, שידת נעליים. 🥾🥾
מתקן התבלינים עמד לו שנים בכניסה לבית הורי, ואכלס ביד רחבה את כל נעלי הקיץ (והחורף 🤭) שלהם.
השנים עברו. לחיי נכנסה חברה מגניבה שהיא נגרית, האוחזת באג'נדה, שכל אישה צריכה לדעת להחליף גלגל, ולתלות מדף.
גם בגלל שהיא כזו מקסימה, וגם בגלל שלמדתי איך להרגיע קופים, הצטרפתי לסדנה שלה.
אין פה סוף הוליוודי.
לא גיליתי פתאום איזה כישרון נדיר.
מה שכן גיליתי, שכל הנגרות הזו נראית אחרת לגמרי, כשהקוף רגוע, ולא חושש מכישלון, או אחוז באיזו תוצאה שצריך להשיג.
אם הוא מתחיל עם השטויות שלו: "אויש זה עקום, זה גרוע!
אוף, כלום לא מצליח..",
אני מאפסת אותו: קוף, תירגע.
את אף אחד לא מעניינות הטעויות שלי. רק אותך.
אני באתי לפה, לא רק לסדנה,
בכלל לעולם, כדי לשחק. כדי ללמוד. כדי להתפתח.
אי אפשר ללמוד שום דבר חדש,
בלי לטעות לפעמים.
והוא באמת נעשה סלחן יותר לטעויות, ומאפשר לי ללמוד ולהשתפר.
אחרי כמה מפגשים, והכרות עם הכלים השונים, ממש נעשה לי כיף לנגר.
לפני שבוע הבת שלי ביקשה שאכין לה..
🥁🥁🥁 טה דאם!
ארונית לנעליים! 😂
מקווה שיהיה לה מקום בבית למה שיצא לי..
