היום קפצתי בהפתעה לבית של חברה טובה טובה שלי, שלא פגשתי הרבה זמן. החברה הפשניסטה שלי קיבלה אותי בבגדי יום שישי (יום הנקיונות שלה) והתנצלה, שבגלל שהפתעתי, לא היה לה זמן לתקתק את עצמה ואת הבית לכבודי.
הכיור היה מלא כלים. גם השולחן. והשיש. והיא אמרה לי: רק בגלל שאת אחות, הסכמתי שתראי אותי ואת הבית כך.
נזכרתי איך פעם, כשלא היתה אצלנו בבית כניסה נפרדת לקליניקה, כל מי שהגיע אלי לטיפול, נכנס בדלת הראשית, ונחשף לסלון ולמטבח.
הטרור שאני השלטתי על בני הבית בשביל השניה וחצי שעוברים, ורואים לי, לא היה מבייש את פוטין.
זה גזל ממני כוחות. המון!
זה שיבש למשפחה שלי את החיים.
כשילדי גדלו הם שיקפו לי את הטרללת שלי. ידעתי את זה, ועדיין, הקוף שצמח לי בילדות, שלמד מסבתא, שבית צריך להיות מסודר ונקי היה חזק מהכל.
הקוף שלי אמר: מי ירצה לקבל עזרה ממטפלת שהבית שלה מבולגן? אנשים רוצים לדעת שהם בידיים טובות.
מה יחשבו עליך אם יראו הררי כביסה, או פירורים על הרצפה? נראה לך שירצו לבוא?
ואני האמנתי לקוף הזה.
ואז אמא שלי חלתה, ועברה לגור איתנו, וכל סדרי העדיפויות השתנו. וכבר לא היו לי הכוחות להישמע לקוף, שקרא אותי לסדר.
פתאום שמעתי שוב ושוב מאנשים (בעיקר נשים) שהגיעו, אנחת רווחה: יא איזה כיף לראות שגם אצלך מבולגן. זה ממש מרגיע..
הבוקר עם חברתי אחות לבי ,
עם כל הכלים,
והכביסות
וכפכפי המנקה שלה,
והפנים החפות מאיפור,
הרגשתי הכי בבית שיש ❤️
