יצאתי הבוקר לריצה.
באוזניות שמעתי את הדייר סטרייטס, ותוך כדי ריצה, נכתב לי בראש הפוסט הזה..
בגיל 15 הייתי די כונפה. בעיני עצמי, לא הייתי הברקה של אלוהים. לא יפה במיוחד, לא חכמה גדולה, לא יודעת להתלבש, גם חתימת שפם נדמה לי שהיתה לי..🤭
נו, התמונה ברורה..
יחד עם זה תמיד היה לי איזה וויז פנימי כזה, קול חזק מבפנים ששלח אותי לכל מיני אתגרים, שלא תאמו את הדימוי העצמי שלי.
וכך קרה שהצעתי חברות לא' החתיך של השכבה, והוא למרבה הפלא, הסכים,
והפכנו לזוג.
בשנת 85 הדייר סטרייטס מגיעים להופעה בבריכת הסולטן. א' וכמה מחבריו קונים כרטיס להופעה.
לא ממש מכירה את הלהקה הזו, וגם אין לי גרוש על התחת לקנות כרטיס.
אבל הוויז הפנימי מדבר אלי ואומר לי:
את הולכת להופעה!
לבשתי את הג'ינס הכי שווה מתוך השניים שהיו לי.. 😉
ומצאתי את עצמי במשכנות שאננים, מחפשת איך לחדור את גדר התיל בלי שהשומרים מסביב יתפסו אותי.
מצאתי מקום מוסתר, טיפסתי על הגדר, רק לא לקחתי בחשבון את קוצי התיל שהיו למעלה בקצה הגדר.
ואז נחתתי בצד השני, עם קרע בג'ינס, ומחשבה בראש, איך אני מוצאת עכשיו את א', בתוך המקום הענק הזה, המפוצץ באנשים..😬
לא היו טלפונים בשנת 85, לכן התחלתי לפלס לי דרך מתוך איזו הכוונה פנימית.
ברקע השיר טלגרף רוד, נוסך בי שקט פנימי ורוגע..
השיר היה ארוך ארוך, ובסופו אני מוצאת את א', שלא מאמין למראה עיניו!
איזו הופעה זו הייתה!!
ההופעה הראשונה והבלתי נשכחת בחיי.
את א' הפסקתי מתישהו לאהוב,
אבל את הדייר סטרייטס לנצח אוהב.
וגם את אותה נערה אמיצה שהייתי.
לפעמים, כשהחיים מזמנים לי גדרות,
בדרך למשהו שממש בא לי לעשות, או לנסות,
ואין לי אומץ, אני קוראת לה,
ליפת, בת ה15 שאומרת לי:
מה קרה?
נהיית כבדה?
יאללה תקפצי!
מקסימום יקרע לך הג'ינס שאת הכי אוהבת..
